שנים חיכיתי לאושר

שנים חיכיתי לאושר.

ז"א, לא שלא הייתי מאושרת, אבל הוא היה בא והולך, מתי שמתחשק לו, ואני - אני חיכיתי שיבוא בשביל להישאר.

גם חשבתי שאני יודעת מתי זה יקרה - כשאתחיל עבודה חדשה, כשאמצא זוגיות מופלאה, אחרי שאעבור דירה, אם אהיה בהריון, כשכבר לא אהיה בהריון, כשהילדים ייגדלו, אם אצא לחופש... אם... וכש.... ואם... נסיבות החיים הכתיבו את רמות האושר הרגעיות, ואני, כמו עלה נסחף על מימי נהר החיים, זרמתי לי בקלות בין רמות אושר שונות ומתחלפות, שרבות מהן לא היו תלויות בי.

לימים הבנתי. ככל שאחכה לאושר שפשוט יקרה, ככל שאתלה את התחושות והרגשות שלי בדברים חיצוניים, בהתממשותם או באי התממשותם, באנשים אחרים, כך בעצם אתרחק מהרגשות שאני רוצה לחוש באופן משמעותי בחיים שלי.

העניין הוא כזה. הכל קורה בתוכנו.

עצב, שמחה, כעס, חמלה, אהבה... הכל קורה בתוכנו.

ואם הכל קורה בתוכנו, מיהו האחראי על מה שקורה בתוכנו? מי מחליט מה יקרה בתוכנו? מה נרגיש?

נכון, אנחנו איננו אחראיים על נסיבות החיים, על האירועים שקורים במציאות ורבים הם הדברים החיצוניים לנו שאין לנו שום שליטה עליהם, אבל לעומת זאת, אנחנו האחראיים הבלעדיים על הדברים שמתחוללים בתוכנו, איך אנחנו חווים את החיים שלנו ואת האירועים שמתרחשים בהם.

אלו חדשות טובות, כי מאחר והכל קורה בתוכנו, שם גם הכוח להחליט איך אנחנו רוצים להרגיש בכל רגע ורגע...